לעולם ההימורים נחשפתי לראשונה בעזרתה האדיבה של אמא שלי, שהיתה מנצלת כל הזדמנות לטוס ללונדון לשבוע-שבועיים כדי להתבשם באווירה המכשפת של בתי הקזינו המפוארים של הממלכה, ובראשם המלכה הבלתי מעורערת מבחינתה, הרולטה. הימים ימי הניינטינז, טיסות לואו קוסט היו אז בגדר מדע בדיוני, כל גיחה לחו"ל היא "אירוע", כרטיסי הטיסה מגיעים עם שליח בתוך מעטפת פלסטיק כחולה מהודרת חודש לפני הטיסה, והנסיעה לשדה התעופה וחזרה היתה מרגשת בכל פעם מחדש. אני, כבחור צעיר אחרי צבא, יכולתי אז רק לחלום על טיסה ללונדון, לכן לא היה מאושר ממני כשהוזמנתי אחר כבוד להצטרף אליה לאחת מספינות הקזינו באילת, ולחוות סופסוף על בשרי את כל אותם סיפורים מסעירים, האורות הבוהקים, ההתרגשות והאדרנלין, שאמא שלי היתה מלעיטה אותי בהם בכל הזדמנות.
להיות בארץ ולהרגיש חו"ל
ספינות הקזינו באילת היו תופעה חדשה אז, שכמו כל פרויקט ישראלי שמכבד את עצמו מצאו פירצה בחוק שאוסר על הימורים בארץ, והציעו הצעה שאי אפשר לסרב לה: הפלגה חינם לשלוש-ארבע שעות מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל, קזינו מפואר שנפתח במיוחד להנאת האורחים המנוהל לעילא ע"י חברה אירופאית מקצועית, אלכוהול משובח ובופה עשיר ככל יכולתך, וכמובן האפשרות לזכות בכסף קל מבלי לחכות שבועיים לכרטיס טיסה. בתום הזמן המוקצב מתקפלים אחר כבוד כל השולחנות, הספינה חוזרת לנמל, וכל אחד מתפזר איש איש לביתו וחשבון הבנק שלו.
אפשר היה ממש לחוש פיזית את ההתרגשות על המזח מול חמש הספינות שעגנו מולו. אמא שלי היתה נעולה על ה"אימפריאל", הגדולה מביניהן, ואני לא התכוונתי להתווכח, למרות שהבחורה היפהפייה שעמדה לצידי והאבא הקשוח שלה בחרו דווקא ב"אימג'ן". ההבדלים בין הספינות היו זניחים, אבל זה כמו להגיד לאמא לשים את הזי'טונים על 9 שחור במקום על 28 אדום. חסר סיכוי.
אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד – הספינות היו רחוקות מלהיות מפוארות. אמנם מרווחות, ובטוחות, ונעימות, אבל אף אחת מהן לא נועדה במקור לארח קזינו, לכן הוסבו חדרי האוכל או אולם כלשהו למטרה הראויה, מה שהעניק לחלל מראה סוריאליסטי במיוחד. "הבופה העשיר" היה בעיקר סנדוויצ'ים קטנים שהוכנו בחופזה, והמשקאות הוגשו חינם רק למי שישבו ליד השולחנות. אבל אי אפשר היה לגרוע מההתרגשות כשהפעמונים צלצלו כשהספינה עגנה, האות ניתן ויריעות הברזנט הוסרו מהשולחנות.
אין מה לומר, לונדון זה לא היה. לפחות לא כמו שאמא סיפרה. מראות הפאר שהיא כל כך היטיבה לתאר, המהמרים המכובדים עוטי החליפות והעניבות, הנימוס, צלצול מכונות ההימורים, האורות, האווירה המחשמלת – כל אלו נשארו בינתיים בדמיון שלי. אבל אי אפשר היה לקחת ממני – ומשאר האורחים לבושי הג'ינס, הטי שירט, הסניקרס והפאוץ' – את ההתרגשות וחדוות המשחק. דבר נוסף ששמתי לב אליו, זה הצוות האוסטרי שהובא במיוחד מקזינו מאי שם, ושניהל את השולחנות ביד רמה, במקצוענות, ובאנגלית. ההקשר היחיד שמצאתי לחו"ל. גם זה משהו.
3000 ₪ בלילה, אמא מודאגת ובחורה יפה אחת
מכיוון שאמא היתה מוכוונת רולטה, לא התעניינתי בשולחנות המשחק האחרים והתיישבתי ליד אחד משולחנות הרולטה בלב דופק. אמנם הכרתי את כל החוקים, וההסתברויות, והימורי הצד – היינו משחקים לא מעט בבית על עשרות אגורות בשולחן רולטה ביתי קטן שאמא הביאה באחת מגיחותיה לחו"ל – אבל שום דבר מזה לא הכין אותי לדבר האמיתי. מה שכן, דאגתי לשבת בשולחן אחר, גם כי רציתי ליהנות מהחוויה מבלי שאמא בוחנת אותי על כל הימור, וגם כי אמא משחקת על כסף גדול, ואני? אני הקדשתי לערב הזה 500 ₪ שאותם החלפתי בציינג' המאולתר בספינה, ושאותם יכולתי להרשות לעצמי להפסיד. אז התיישבתי בשולחן עם רף הכניסה הנמוך מכולם, 5 דולר מינימום להימור צד, 2 דולרים להימור על מספר.
הימור מהוסס ראשון על 'אדום' מביא איתו הכפלה של 5 דולרים. מיד אחרי זה אני משלש באחד מהתריסרים, והביטחון מתחיל לעלות. האווירה סביב השולחן טובה, אנשים צוחקים, נהנים, מפרגנים, ואני מתחיל לפזר ז'יטונים על מספרים בודדים, מחזק אותם מהצדדים, ונהנה מרצף בלתי הגיוני של זכיות. "דיס איז פור יו" אני אומר בחיוך לדילר, כשאני זורק לו ז'יטון בשווי 10 דולרים כטיפ, מיד אחרי שהוא החליט לפנק אותי בפגיעה ישירה במספר 5, ומכה של 350 דולר בסיבוב גלגל אחד. ה"דיס איז פור יו" יחזור על עצמו עוד כמה פעמים במהלך הלילה הזה, מאוד יכול להיות שהגזמתי.
ובהימורים, כמו בהימורים, יש עליות וירידות, ונאלצתי בעל כורחי לחוות מדי פעם את האכזבה וההפסד, כשהדילר גורף את כל הז'יטונים מהשולחן מבלי להתיר אף אחד לרפואה, או כשהאפס האכזרי מוחק באבחה אחת את כל הימורי הצד. אבל לשמחתי, הנדנדה נטתה לכיווני במשך רוב רובו של הלילה הקסום. מדי פעם הצצתי מרחוק לראות מה שלום אמא, שנראתה מאוד עסוקה וחדורת מטרה, אבל מיד חזרתי להתענג על ערימת הז'יטונים הצבעוניים שמולי, שרק הלכה וגדלה, ומהמרטיני ביאנקו השלישי שלי באותו הערב. סנדוויצ'ים? מי צריך סנדוויץ' כשל הגוף באובר-דוז פסיכי של מתח התרגשות.
הפעמונים מצלצלים, הספינה עומדת לחזור בכל רגע, ובחלל הקזינו המאולתר מכריזים על הימורים אחרונים. זה הרגע שבו אני מזהה את אמא עומדת לפתע ליד השולחן שלי, מביטה בי זוכה בעוד שילוש אחרי הימור מוצלח על התריסר העליון. אני מבסוט, אני מורווח, אבל הפנים המרצינות של אמא לא מבשרות טובות, והיא מנידה בראשה לשלילה, כאילו עשיתי משהו רע. כמעט 3,000 ₪ הרווחתי באותו הלילה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל בהתנסות הראשונה שלי בקזינו אמיתי, עם כמה שאפשר לקרוא לו אמיתי. אבל מסתבר שחוויית המשחק לופתת אותך כל כך חזק, שממש לא איכפת לך שאתה לא נמצא כרגע בהיפודרום בלונדון.
בדרך חזרה, כשהספינה מקרטעת לה בשקט, אנחנו עומדים על הסיפון, צופים באורות המרצדים של אילת ההולכים ומתקרבים, ואמא עדיין לא מדברת. אני לא מעז לשאול, למרות שאני מנחש, ומצד שני לא מצליח שלא לשתף אותה בכמה מהזכיות ההזויות שהיו לי הערב. "אני שמחה שנהנית," היא אומרת לבסוף כשאנחנו יורדים מהספינה. עד היום אין לי מושג כמה היא הפסידה, היא מעולם לא דיברה מאז על הלילה ההוא. עד היום גם אין לי מושג איך קוראים לבחורה היפהפייה, שירדה באותו הרגע ממש עם אבא שלה מהספינה השנייה. לנצח את הרולטה בלילה מכושף זה אולי דבר אחד, אבל להתחיל עם בחורה יפה בנמל אילת ליד אבא שלה? זה הימור שכבר לא הייתי מסוגל לקחת.